הקורונה מזווית אישית - ממשבר להזדמנות

הפעם, פוסט אישי לגבי השנה החולפת, תקיעות, גמישות מחשבתית, השלמה עם מה שיש ומינוף הקיים.

כמו אצל כולם, גם אצלי, הייתה בהחלט שנה מטורפת.

חלקכם יצאתם לחל"ת, חלקכם המשכתם לעבוד כרגיל רק מהבית, אבל כשהקורונה הכתה, אני כבר הייתי בעיצומו של תהליך חיפוש הסטארטאפ הבא שלי והקורונה פשוט שבשה את הכל.

עקבתי אחרי החברים שלי בסין עם גילוי החדשות על העטלף הראשון וידעתי שהקורונה לא תהיה סיפור פשוט. הבנתי את זה וחייתי קורונה כבר חודשיים לפני שסגרו כאן הכל (בוגרת סארס 2003 בסין, זה לא הגיע לארץ אז, אבל כל הריטואל שאנחנו מכירים היום בעצמינו נחווה בחלקים גדולים בעולם כבר אז. משוגע לא?)

קיצר, אנחנו בבית, הקדמנו קצת את עם ישראל ונכנסנו למצב חירום מוקדם. ת'כלס, היינו בסגר לפחות חודשיים לפני כולם:)

בסגר הראשון, כמו כולם, היינו בבונקר וחוץ מתמיכת 24/7 בלוחמים סביבי, לא באמת עשיתי כלום. בין בישול, לכביסה ללימוד ו-JUST DANCE, פשוט ציפיתי לשפל הכלכלי של 1929, להתמוטטות המשטר, לאלימות ברחובות, לקריסת בתי החולים והבנקים, למלחמת אטום. אתם יודעים, החרדות הרגילות בטווח הנורמה.

בסגר השני, כבר הבנו שעד יוני 2021 (ותודה ל-HR של גוגל שנתנה לנו תאריך יציאה) השיט הזה כאן והחלטנו שאין מצב שאנחנו ממשיכים להשמין ולחכות לאסונות שיבואו. החלטנו שאנחנו רוצים להתנהל אחרת.

שמעתי משפט באיזו הרצאה על מלחמת העולם השנייה (אם כבר אפוקליפסה, אז עד הסוף) שהדרך לבדוק איך נרגיש אחרי משבר, תלויה באדם שנפגוש בסופו.

מסתבר שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה אחת בכל משבר רציני - האם נשמח במי שנהפוך להיות בסופו?

מאוד אהבתי את המחשבה הזו - להתנהל עכשיו, כמו שההיא בעוד שנה, תתגאה. למזלי, אני נשואה לאיש שחי בשלום עם הרצון שלי להוריד למציאות סרטונים ביוטיוב והוא גם התחבר מאוד עם הרעיון ככה שפתאום הייתה לנו תוכנית.

מי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהבת טבלאות. ובכן, אחת ענקית נתלתה בסלון. כל אחד התבקש לומר מה הוא רוצה להגשים בשנה הזו כדי שה"אני" שלו בעוד שנה ישמח בו - הילדים רצו להתקדם עצמאית בכל מיני תחומי לימוד, לשמור על קשרים חברתיים ולשחק במחשב בכל שאר הזמן (שניהם הצביעו נגד הזום בשלב די מוקדם אז היה להם הרבה זמן מסך פנוי ביחס לילדי ישראל).

בעלי מילא די מהר את השורה שלו בטבלה וגם הבית קיבל שורה מפוארת וקומה שלמה נהרסה עד היסוד ונבנתה מחדש. אבל לי, לי לא היה מה לכתוב. כל מה שרציתי קודם, כבר לא היה רלוונטי. עולם הסטרטאפים וההשקעות בשלב ההוא נכנס לקיפאון, לא מצאתי צוותים לחבור איתם וממש נמנעתי מלהקים מאפס מיזם חדש משלי (היו לי כבר שניים בעבר וזו אנרגיה אינסופית שפשוט לא הייתה לי).

עמדתי מול הטבלה ולא הצלחתי לומר, מה אני רוצה מהשנה המטורללת הזו?

מה אני רוצה? פשוט שתגמר כבר!

אז כמו כל אחד שלא יודע מה לעשות, המשכתי לעשות את מה שעשיתי קודם.

פגישות!

לא ידעתי מה יצא מזה. ת'כלס, כולם היו באותו הלימבו וחלק גדול פשוט קפאו והשתבללו. אבל, זכרתי מהעבר שעבורי, הכי נכון זה לנוע רק בשביל לא לעמוד במקום.

והזום מהבחינה הזו היה נהדר - נראה לי שזו התק' שפגשתי בה הכי הרבה אנשים בחיי (ואני מהסוג שיושב הרבה לקפה). זה מדהים גם כמה אנשים הפכו לנגישים, כל מיני אנשים שפעם היו מפנים אותי ישר למזכירה לקבוע פגישה ביומן האף-פעם, עכשיו פשוט שלחו לי לינק וישבו לשיחה עם הוואי ברקע אצלי בבית.

לאט לאט צצו להם כל מיני תהליכים. פגשתי יזמים מופלאים ועם כל אחד ניסיתי להגדיר יחד מה יהיה המקום שלי - היה שם מנכ"לות / COO / CMO - כולם הסתיימו עם הרבה חברים, אבל בלי שייכות למקום מוגדר, שום מקום לא הרגיש לי "בבית". מה שכן קיבלתי שם, זו דלת פתוחה לעזור בכל מיני צמתים והסתבר לי שכמעט בכל אחד מהמפגשים האלה, היה לי מה לתרום, היה לי איזה ערך נוסף להוסיף למה שעשו.

בניגוד למה שטענו מודעות הדרושים שצריך להתפקס על טייטל אחד, לאט-לאט עלה בצורה ברורה שהוורסטיליות שלי היא לא חיסרון, אלא היתרון העצום שלי.

בטח בתקופה כזו.

היכולת שלי לעבוד על טווח של נושאים, ללמוד מהר נושאים חדשים ואפילו ללמד בדרך ולהיות גורם משפיע באינטראקציה עם כל כך הרבה יזמים, הביאה אותי לכל מיני הזדמנויות. מהר מאוד החלטתי שאני אומרת "כן" להכל - מנטורינג, הרצאות, ליווי מקצוע, אסטרטגיות כניסה לשוק, מודלים עסקיים, מצגות משקיעים, הנחיית קבוצות מקצועיות, קמפיינים, כתיבה וגם התנדבות בחלוקת מחשבים לנזקקים.

לאט לאט התחלתי לבצע בפועל (to execute) כל מיני פרויקטים מגוונים בעסקים מעולמות שונים עם אנשים שבחיים לא היו יושבים יחד באותו חדר ישיבות.

בסגר השני, מצאתי סופסוף מה לכתוב בשורה שלי בטבלה - אני סוכנת שינוי (באנגלית זה נשמע יותר טוב, נשבעת) או במילים אחרות - קרצייה מקצועית. כמו שבכל התפקידים שלי כשכירה הייתי הקרצייה ששואלת "למה?" זה מה שקרה גם עכשיו. רק ביותר גדול - למה אתם? למה אני? למה המוצר? למה השוק? למה בכלל צריכים עכשיו משקיע? למה דווקא המשקיע הזה? אין לזה סוף, ולמצוא את התשובות היה מאתגר וכיף אמיתי.

בשנה האחרונה עבדתי צמוד-צמוד עם כמעט ארבעים יזמים ומיזמים.

עם חלקם עבדתי הארד-קור על כל מה שעסק צריך והייתי סוג של "שותפה להשכרה": בניית תשתיות, פיתוח עסקי, בדיקת השוק והמתחרים, גיוס צוות, בניית סיפור ומותג, מודל כלכלי, שיווק, משקיעים ועוד, ועם חלק פשוט עבדתי בשלבים המוקדמים יותר כדי לזקק ולחבר את האדם עם הרעיון והבנייה הראשונית של המוצר.

עם חלקם הייתי שותפה להקמה כבר מהיום הראשון ואל היתר הצטרפתי בכל מיני שלבים. אומנם, לא כולם היו מיזמים טכנולוגים, אבל לכולם מכנה משותף אחד - אנשים אמיצים שהחליטו לקחת שליטה על חייהם ולהצליח בגדול בזמנים לא יציבים. כולם אנשים שלא ידעו מה לרשום בשורה שלהם בטבלה ולכן החליטו להעביר את הכח מהשוק / המעסיק / הבית שכובל - חזרה אליהם.

לעבוד עם אנשים כאלה שאין להם מה להפסיד והם פשוט חייבים להצליח כל אחד מסיבותיו, זה לבחור לעבוד בכל יום עם מקורות אנרגיה אינסופיים וזה מאתגר, וכיף ובעיקר מדבק.

גדלתי מאוד מקצועית (וגם אישית ומשפחתית - כולנו ממש שמחים לפגוש את "האני" שלנו בקרוב) ואני עדיין מחפשת מיזם טכנולוגי משלי. אבל, לחלומות יש את הקצב שלהם ומצאתי שהדרך שלי לעזור לאחרים להפוך משכירים ופרילאנסרים לחברות (כמוני), פשוט מספקת וממלאת אותי שמחה (והמון, אבל המון חברים חדשים).

פתאום יש לי יותר פרויקטים ממה שאני יכולה לקחת על עצמי ונולד לי מיזם חדש בשם The Fourth Factor ויחד עם העבודה עם היזמים האחרים, אני עובדת ברקע גם על המיזם שלי ודואגת כבר בשלב ההקמה שלו שיישאר פעיל גם אם אחליט להמשיך הלאה למקום אחר.

הסיפור שלי התפרסם בגלובס והביא איתו המון תגובות ופניות של אנשים שרוצים גם להקים את החברות שלהם וזה מאוד משמח אותי.

מוזמנים לקרוא עוד על הסיפור שלי וגם לדבר איתי אם גם אתם כרגע בצומת דומה, אם אתן צריכות כוחות, אם אתם עדיין לא בטוחים מה לכתוב בשורה שלכם בטבלה או אם אתן פשוט רוצים להבין איך עושים את זה בדרך הפחות מסוכנת ויעילה עבורכן 😊

לקראית הכתבה המלאה בגלובס, לחצו כאן: https://iglob.es/?1366327

ועוד דבר חשוב - הכתבה הזו התפרסמה השבוע ואני פשוט המומה מההדף שהיא יצרה.

אנחנו מכירים בחיים כל כך הרבה אנשים, חלקם לשעות ספורות, חלקם לפרקי זמן משמעותיים יותר ואנחנו ממשיכים הלאה ועוד מעגלים נפתחים ואלו מלפני עשרים שנה כבר פחות נוכחים.

כל כך הרבה אנשים מתחנות שונות בחיי עצרו כדי לפרגן, לומר מילה טובה ולשלוח אינספור הודעות בכל המדיות הקיימות וזה פשוט מרגש ומהמם. במשך יומיים, ממש בכל כמה דקות נפגשתי וירטואלית עם אדם מהעבר שגרם לי להסמיק. יש לי כל כך הרבה אנשים טובים שפגשתי בדרך, כל אחד מכם עזר לי להתעצב ולהיות מה שאני היום.

אני ברת מזל על כל אחד ואחת מכם ומוקירה כל מפגש.

תודה!