מה מאפיין זוכי פרס נובל ויזמים ומה כדאי ללמוד כדי להיות כאלה?

אדם גרנט בספרו "מיוחדים" מספר על "המרכיב הסודי" שמפריד בין מדענים זוכי פרס נובל למדענים מובילים שלא זכו ובין יזמים שהצליחו בגדול לעומת כאלה שלא.

הוא מציג מחקר שערך השוואה בין כל המדענים שזכו בפרס נובל בין השנים 1901-2005, לבין המדענים המובילים באותה התקופה באותם התחומים שהיו מוכרים ופורצי דרך אבל, לא זכו בפרס הנחשק.

המחקר מראה כי אומנם שתי הקבוצות הגיעו להישגים ולדרגת מומחיות גבוהה בתחומי המחקר שלהם, אבל, מסתבר שהזוכים בפרס הנובל נטו לעסוק בצורה משמעותית יותר באומנות, באופן קבוע בחייהם.

אחוז גבוה משמעותית מזוכי פרס נובל עסקו במוזיקה (נגינה, הלחנה, ניצוח) ולמעשה, זה היה מרכיב חשוב בסדר היום שלהם ושימו לב לנתון הזה - שיעור זוכי פרס הנובל שעסקו באומנות (ציור, פיסול, רישום) לעומת מקביליהם שעזקו במחקר אך כלל לא באומנויות הוא פי 7 (!).

פי שבע זה גם מספר זוכי פרס נובל שעסקו במלאכות יד (נגרות, ניפוח זכוכית, נגרות, אלקטרוניקה וכיוב') לעומת מקבליהם שלא זכו בפרסים ושימו לב גם לנתון הבא:

מקרב זוכי פרס הנובל יש פי 12 שעוסקים #בכתיבה יצירתית (שירה, סיפורת, ספרי מדע) ופי 22 (!) שעוסקים #באומנויות #הבמה (תיאטרון, ריקוד, קוסמות. כן, קוסמות!).

מחקר דומה שנעשה בקרב יזמים וממציאים בארה"ב גילה תוצאות דומות - אנשים שהקימו עסקים מצליחים ואנשים שהגישו בקשות לפטנטים היו בהסתברות גבוהה יותר פי חמש לעסוק באומנות בשעות הפנאי (בעיקר ברישום, בציור, בארכיטקטורה, בפיסול ובכתיבה).

העניין הגדול שמגלים יזמים, מדענים וממציאים באומנות לא צריך להפתיע אותנו - זה הגיוני שאנשים סקרנים ופתוחים יחקרו עוד שדות מלבד השדה המקצועי בחייהם, ואם נלך אחורה, בעבר, בתקופת הרנסנס, החיבור בין הטכני לאומנותי היה ברור יותר (מי אמר לאונרדו דה-וינצ'י?).

המעבר הזה בין איזורים שונים במח - הצד הימני והצד השמאלי מחזק אצלנו קישוריות ופותח כל הזמן נויורונים חדשים ותהליכים עצביים חדשים. מעבר בין מחקר מתודולוגי לנגינה חופשית או ציור מחזק את היכולת שלנו לחשוב אחרת מאחרים, לעבור מהר יותר בין תחומים שונים בחיינו ובאופן כללי, להרחיב את מסגרת יכולות החשיבה שלנו.

אבל אם אנחנו לא אוהבים, לא יצא לנו או שלא רוצים לעסוק באומנות? האם נהיה פחות יצירתיים בהכרח?

לא בהכרח!

מסתבר שקיים עוד מרכיב סודי שיכול לעזור לנו לפרוץ את גבולות היצירתיות של עצמנו והוא גם ניתן לאימוץ יחסית בקלות והוא מגורים ו/או עבודה בתרבות השונה מאוד מתרבות המקור שלנו.

מסתבר, שלהרחבת הקונטקסט התרבותי שלנו יש השפעה לא מעטה על פתיחות מחשבתית, גמישות, גילוי ואימוץ רעיונות חדשים.

פרדריק גודאר חקר ומצא שאנשים שעברו לגור בתרבויות השונות מאוד מהתרבות המקורית שלהם, גם אם עסקו שם בתחום עיסוקם המקורי, הצליחו יותר להביא בשורות חדשניות לעולם, בין אם זה בתחום המחקר או בתחום העסקי של פתיחת חברות פורצות דרך.

הוא מחדד אגב, שביקור עבודה קצר במדינות שונות לא מספיק כדי לשפיע מספיק ולאתגר תפיסות חשבתיות. נדרשת מעורבות תרבותית שניתן להשיגה בדרך כלל רק באינטראקציה תרבותית הדורשת מגורים ממושכים בתרבות השונה.

במגורים לתקופה ארוכה, נטמעים רעיונות חדשים של התרבות החדשה ומתמזגים עם תפיסות העולם המקוריות שלנו.

הפיוז'ן המחשבתי הזה גורם לנו להיות יותר יצירתיים וחדשניים.

אצלי זה עבד בגדול במעבר ופתיחת חברה בסין - זה שינה את מי שאני מהיסוד וגם את התפיסות.

האם גם אצלכם/ן מגורים בחו"ל עזרו לפתח יותר את שריר היזמות?